אתמול יצאתי עם חברות לקריוקי לחגוג לחברה. כשחזרנו כל אחד לביתה היא כתבה לנו ״תודה שבאתן! אני יודעת כמה זה קשה לעזוב את הבעל והילדים״ ואני שחייבת להצחיק תמיד מיד הגבתי? ׳מה קשה?? אין יותר קל מזה!׳ אבל זה קשה. קשה באופן כללי לצאת מהבית בימינו, לא משנה לאן. מה רע לשבת כל היום בבית בעיקר בחורף ורק לגלול בנייד?... אומרים שאנחנו חיים בעידן שבו הכל קיצוני, אבל לא יודעת, נראה לי גם לפני 5000 שנה היה קיצוני, כשאנשים הלכו במדבר בלי לדעת מה קורה ומי נגד מי, או כשסתם ערפו ראשים ברחובות. אנושות זה דבר קיצוני באופן כללי נראה לי. אני יום יום מסתכלת על הילדים שלי ונקרע לי הלב מכמה שהם תמימים, וכל הזמן תוהה מה יקרה כשהם יבינו באיזה עולם הם באמת חיים. מצד שני כולם דיברו השבוע על שאולי (שאלה יהיו הצרות שלנו) ובואו בסוף זה אסי כהן אחד האנשים הכי הכי בארץ ולבנאדם יש קריירה ענפה ומרשימה, חלום שלי לעשות אלפית ממה שהוא עשה ואני מסתכלת על עצמי באותה נשימה ואומרת זה אמיתי? אני עושה סטנדאפ 7 שנים בשביל שיבואו ויצחקו, אני אגיע אי פעם למצב שכל המדינה תדבר עליי? ואולי אני בכלל לא צריכה שידברו עליי, שום דבר טוב לא יוצא מזה גם ככה, תראו את מדונה מרוב שלא דיברו עליה או כן דיברו עליה היא נראית היום כמו כדור פיזיו שהתפוצץ וזאת פאקינג מדונה. כל יום אחרי שאני עוברת על כל השקרים באינסטגרם, התקוות בפייסבוק, המרות השחורות בטוויטר, התמימות בטיקטוק והפילוסופיות בוואטסאפ, אני מזכירה לעצמי שהמציאות היא בפועל במה שאני עושה, בזה שאני קמה והולכת ויוצאת להופיע שוב ושוב ושוב וזאת האמת לאמיתה. אז בואו צאו גם אתם ובואו להופעות שלי.
ב 3.1.23 אני בלגנסקי בנתניה, אחד המועדנים שאני הכי אוהבת להופיע בו. ויהיה מצחיק. מבטיחה.
בתמונה: אני מביכה את עצמי בקריוקי אתמול כי אין יותר כיף מזה ♥️ כרטיסים בביו
Button